החלטה בתיק ת"א 3544-01-11

1.         עניינה של התובענה שלפניי, בקשה למתן צו מניעה המורה לנתבעת או מי מטעמה שלא להיכנס לדירת התובע, במשק 108 במושב יכיני, לצורך ביצוע הליכי גביה נגד המנוחה שרה עוזי ז"ל.

2.         התובע טען כי ביום 27/12/10 הגיע גובה מס מטעם הנתבעת לדירתו לצורך עיקול מיטלטלין במסגרת פעולות הננקטות על-ידי הנתבעת לצורך גביית חוב ארנונה הנטען. התובע טען כי הוא אינו חב בחוב ארנונה ומשכך מבקש התובע כי הנתבעת לא תכנס לדירתו.

3.         בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית, מכיוון שמדובר בתביעה אשר נועדה למנוע הליכי גבייה שננקטו כנגד התובע בגין חובות ארנונה ותביעות מסוג זה, בענייני ארנונה, אינם מצויים בתחום סמכותו של בית משפט דנן אלא הן בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

4.         בישיבת קדם המשפט שהתקיים ביום 19/3/12 ניתנה החלטה, המורה לצדדים להודיע האם הגיעו להסכמה אם לאו, במידה ולא תהא הסכמה יכריע בית המשפט בטענת הסמכות העניינית.

ביום 19/4/12 הוגשה הודעה ממנה עולה כי הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות, והתבקשה דחיית התביעה. התבקשה תגובת התובע לבקשה וזו לא הוגשה.

ביום 24/6/12 הוגשה בקשה נוספת מטעם הנתבעת לדחיית התביעה על הסף ומכאן, אין  לי אלא להכריע בטענה.

5.         הענייניים המצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים מנויים בסעיף 5 לחוק בית  משפט לעניינים מנהליים, התש"ס -2000 , הקובע כך:

    "בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

       (1)  עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש  בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן          צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית)"  

 בסעיף 1 לתוספת הראשונה נקבע כך : -

" 1. ארנונות - ענייני ארנונה לפי  כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד."

לפי האמור, טוענת הנתבעת, כי מדובר בענייני ארנונה ולפיכך, הסמכות ליתן צו מניעה המורה לעירייה או לרשות מקומית להימנע מנקיטת הליכי גבייה, נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. אין מדובר בסעד כספי, שאז הסמכות הייתה נתונה לבית משפט השלום לפי גובה הסכום הנתבע,  אלא תביעה לצו מניעה קבוע.

6.         הנני סבורה, כי במקרה דנן, אין מדובר בענייני ארונה ולפיכך, נתונה הסמכות העניינית לבית משפט זה.

התובע אינו מבקש לתקוף בשום דרך את תביעת הארנונה והוא אינו מעלה כל טענה בנוגע לחיובה של האם המנוחה בחיוב הארנונה, לרבות בנוגע לזכותה של הנתבעת לנקוט בהליכי גביה נגד האם.

טענת הנתבע הינה טענה הנוגעת לעצם הליכי הגביה נגד מי שאינו חייב בחוב הארנונה ושאין מחלוקת, כי הליכי הגביה אינם ננקטים נגדו.

7.         התובע טוען, כי בבית בו ננקטו הליכי הגביה, מתגוררים סטודנטים, שלהם הוא משכיר את דירתו, לפיכך, לא ניתן לנקוט בהליכים המתנהלים נגד המנוחה, בהליכי גביה נגד רכוש אותם שוכרים, או נגד רכושו הוא.

טענה זו, הנוגעת לבעלות במיטלטלין הינה בטענה שבסמכות בית משפט אזרחי (לפי שווי המיטלטלין) ובמסגרת הדיון בה, בית המשפט כלל אינו נכנס לשאלת חיוב הארנונה. השאלה השנויה במחלוקת נשוא ההליך, הינה אך ורק השאלה, האם מדובר בנכס שבבעלות הנישום, החייב בארנונה, אם לאו. תובענות דומות, מוגשות חדשות לבקרים נגד רשויות מקומיות ונגד רשויות המדינה בבתי משפט הדנים בעניינים אזרחיים גרידא ואף לא נשמעת במסגרתם כל טענה לעניין הסמכות העניינית.

8.         מצאתי מקום לציין, כי בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי התובע הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר למנוחה ולכן הוא זה שחב בחיובי הארנונה וחייב לשלמם ישירות לתובעת. מכוח טענה זו, אף רשאית הנתבעת לרדת לנכסיו של הנתבע.

טענה זו אינה יכולה להוות עילה להעברת הדיון בתובענה לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן הודעת העיקול נשלחה על שם המנוחה ולא על שם התובע. יש להניח, כי אם תבקש הנתבעת לחייב את התובע באופן אישי בחובות המנוחה, תעשה כן בדרך המקובלת ולא בדרך של הטלת עיקול על נכסיו של התובע, שעה שהנישום הוא אדם שנפטר. מכל מקום, התובענה מתייחסת אל הליכי העיקול כשם שננקטו, כששם המנוחה מופיע על גבי הודעת העיקול ועל פניו, בשים לב לאופן שבו ננקטו הליכי העיקול, ראשי התובע לעורר טענותיו לפני מותב זה ובהליך הנוכחי.